על אור וחושך, על הנס שאנחנו חיים, על הנפלאות שאנחנו יכולים לחיות, ועל ארעיות החיים והיחסים שלי עם כל אלו
השנה נדמה שעשינו בילד-אפ לחנוכה ביתר שאת. החשכנו את האור עד כדי, ולו כדי להאיר באור נרות צבעוניים לפחות שמונה ימים. הכנו את האווירה לנסים ולנפלאות הבאים והבאות עלינו להתגשם, או בעצם כבר התגשמו במרחב בו אין באמת זמן, מעבר למטריקס. וכשהאור מאיר, איי איי איי איך הוא מאיר, ואיך הוא מעיר ואיך הוא ואיך אנחנו אחד.
כל מי שקצת בענייני תודעה מבין שהדבר בו אנו מתמקדים גדל. מיטיבי לכת אף יאמרו שמה לנו להתמקד בבעיות, מה הטעם? בדיוק ההיפך. מה לנו להיאחז. והווו, באיזו היאחזות האנושות, היאחזות אנושה. היאחזות בבעיה והגדלה שלה עד לממדים מפלצתיים. היאחזות ברעיון שאנחנו חולים ויהי מה, גם אם אנחנו מרגישים ונראים טוב וכנגד כל המספרים והתחזיות. היאחזות בסמכות חיצונית שתרפא אותנו ובחיסונים שיגאלו אותנו כי אנחנו כבר לא מאמינים ביכולת של הגוף שלנו להתמודד עם החיים. היאחזות בהכחשת העובדה שהחיים ברי חלוף. אוחזים חזק כמו אחוזים בדיבוק. ואם כבר באקסטרים עסקינן, האופנה השנה היא בוהו-סיק. שיק זה אאוט, סיק זה אין. דיפ סיק. אחוזים בפחד שזה ייגמר וגומרים את זה מבלי לשים לב. ואולי אם רק היינו מניחים לזה, זה פשוט היה חולף, כמו טבע הדברים.
בודהה ידידי משכבר הימים היה אומר ‘שחררו, היאחזות היא מקור הסבל, ובינינו, הדבר היחיד שקבוע בחיים זה השינוי, הארעיות של הדברים. אניצ’ה, תתקדמו, הכול חולף’.
אז הסרט רץ ואני צופה וגם משתתפת. אני כבר רואה את סוף הסרט ויודעת שלכל דבר, מופרך ככל שיהיה, יש התחלה ויש סוף. יש לפני ואחרי. ולא אני לא יודעת איך הוא ייגמר, אני רק יודעת שייגמר ויודעת שסוף טוב, הכול טוב, אחרת זה לא סוף. משהו רצה להתחיל ומשהו גם רוצה להיגמר.
מי אני אחרי? מה גיליתי עליי? על העולם? מה נשתנה? מה התבהר? איזה קול התחדד? מה התגמד? מה צמח? או אין חדש תחת המסכה?
השבוע בקבוצה עסקנו ב’אוטוביוגרפיה של חמישה פרקים’ מאת פורשה נלסון, ואני עדיין מהרהרת בדבר ונראה לי שכל אחד בעצם חי בפרק אחר ואולי זה מסביר את הקושי להבין איך כל אחד רואה משהו אחר. אנחנו פשוט לא באותו הפרק. אחד נופל לבור, מרגיש אבוד ומתקשה לצאת, אחר מעמיד פנים שאינו מבחין בבור ונופל לתוכו שוב ועדיין לא לוקח אחריות, השלישי יודע ורואה את הבור ונופל לתוכו מתוך הרגל, ויש את זה שעוקף את הבור. ובפרק החמישי יש את מי שכבר לא עוקף את הבור, אלא פשוט הולך ברחוב אחר, אולי כי זה כבר לא מעניין. אולי התודעה כבר במקום אחר בה לא חייב להיות ברחוב בור, אולי אפשר פשוט ללכת בכיף. אולי אפשר כבר לשחרר את התודעה הזאת שתקועה על בעיות וכאילו פתרונות וחוזר חלילה. אולי אפשר בכלל להיות בתודעה שלא רואה בעיות כי אין, אלא זרימת חיים שלמה.
השנה אני חושבת על נסים אחרת וגם על נפלאות. שאלתי את עצמי, מה הנס והפלא שלי השנה? ומעבר לכל היש שהוא לגמרי נס, השנה אני מאושרת. מאשרת אותי, מאשרת את היותי, עוד יותר משוחררת מהיאחזות באישורים חיצוניים, רפואיים או חברתיים. יש לי אותי בייב.
ומי היה מאמין, בכל זאת, כמה שנים חיזרתי אחריי, כמה שנים התחמקתי ממני והסתרתי מעצמי את נפלאותי הקיומית. כמה שנים נטשתי אותי ומה לא עשיתי כדי שאבחין בי, וכמה השקעתי והתגנדרתי לכבודי וכלום לא עזר, כלומר לא מיד. ורק כשהבשלתי והרשיתי לכל מי שחי בי, לילדה שבתוכי, לנערה המרדנית, לאישה החושנית, לאמא שאני לומר את מה שיש על ליבן ועל דעתן ועל אפן וחמתן, רק אז התיישבתי אל השולחן לכתוב לי את אישור חיי. שמתי לי סטמפה ואמרתי לי באלו המילים: “הרי את מאושרת לי בנייר זה, בלי דת ובלי מתווכים, רק את ואלוהים. ושכינה תשרור בינינו עד עצם”. כעת אני מבינה שאין לי כלום ולא דבר לתת בעולם מלבד את קולי. הערוץ דרכו אני נאמרת, מתגשמת. ושום דבר חיצוני לא ישנה את זה שמצאנו זה את זו, והסכמנו זה לזו, וקידשנו זה את זו. והיינו לבשר אחד.
ובפרק שאחרי, גם הקול הזה הוא לא שלי, הוא רק עובר דרכי, כמוני, ומי אני אם לא עוברת אורח. כאן כדי לחלום ולהתעורר, להתרגש, לחוות, להתגלות, להתעלות. אנחנו לא כאן כדי להישאר, אפשר לשחרר ואף ליהנות מהסיבוב הקצר הזה. באנו איך שבאנו לעולם, השאלה היא איך אנחנו חוזרים? מי אנחנו חוזרים? עם מה חוזרים? ועל מה היינו חוזרים?
סביבון סוב סוב סוב, חנוכה הוא חג טוב. ובאנו חושך לגרש ובידינו אור ואש וכן כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. השנה אני מבחינה ומבינה שזה לא רק ביטוי או משאלה, נס גדול היה פה, ובכלל, זה נס להיות פה. אפשר ומותר שיהיה גם נפלא.
