כולנו ביחד באותה סירת זום. האם אנחנו זוכרים גם לעשות זום אאוט, ואז זום אין לתוכנו? האם אנחנו זוכרים שטכנולוגיה לעולם לא תוכל להחליף את הטקסטורה של החיים? את מה שיודע להיווצר מחוץ למסך, מעבר לשדה, במקום בו בני אדם נפגשים?

לא פעם אני נוסעת רחוק כדי להתקרב, אליי. יוצאת מהבית, כדי להיכנס הביתה, כלומר פנימה. הפעם נסעתי בשנית למצפה רמון, למקום שמרגיש כמו בית. אולי בעצם נסעתי הביתה לפגוש אותי יחד עם קבוצה של חברים אהובים. משהו בקור המצפה רמוני הזה הבריח אותי מיד פנימה. יוסי הפעיל לנו את האח, אחחח איזו אח בגודל של מסך גדול ממדים ופצפוצי העצים והזרדים באש שחיממה לי את הפריים ואת הלב. זה הזכיר לי את התקופה הקצרה בה חייתי במטולה ושם בסלון של המקומיים תמיד יש אח ולא טלוויזיה כפי שנהוג ברוב הבתים. חורף, על השולחן כוסות וקנקן חליטת צמחים ריחנית מהגינה. חבורה של צעירים שמתפלספים על החיים יושבים ובוהים באש במשך שעות ערב אחר ערב. אין דבר מרתק יותר מאש בזמנים של קור.

כמה ימים לפני הנסיעה התחילה בתוכי שיחה פנימית על המשאלה הילדותית והאנושית לשחזר את שהיה, שזה יהיה מופלא “בדיוק” כמו בפעם שעברה בה הכול היה מעל ומעבר למצופה. כמו בסרטים, כמו שאני אוהבת. וככל שעברו הימים, כל הסימנים הראו שהפעם זה יהיה אחר ואין לי שום שליטה על זה. אז המלצתי לי להרפות מהאחיזה באיך שאני רוצה שהדברים יהיו, ועדיין החזקתי בתוכי שביב תקווה קטן שאולי בכל זאת. אבל החיים היו ברורים, הפעם משהו אחר רוצה לקרות. החיים מובילים ולי נותר להתנגד או להתמסר. הפעם התמסרתי לשמחתי.

בתחילת שנות ה-20 שלי תרגלתי וויפאסאנה ומושג אחד נחקק היטב בתודעה שלי דרך החוויה. “אניצ’ה”, פירושו הכול עובר, הכול ארעי. ואין טעם להיקשר, לא לרגעים הטובים ביותר ולא לרגעי הסבל והכאב, כי גם זה יעבור. זהו טבעם של החיים, לחלוף. כולנו מנהלים מערכת היחסים עם הארעיות והזמניות הזאת, חלקנו בסתר ויש שבגלוי. פתאום אני מבינה שאנחנו בעצם סטורי שאחר כך פשוט ייעלם.

אז מה הסטורי שלי בעולם? והאם יישאר משהו מזה? והאם בכלל זה משנה?

הרבה שנים אימצתי וטיפחתי את האשליה הידועה לשמצה, שהאושר שלי נמצא ברגע הבא, במרחק פסיעה. שעוד רגע אפגוש את האדם, או הדבר הכי טוב והמתאים לי ביותר והנה רק עוד רגע זה בא. אבל המחשבה הזאת לא מתיישבת באמת, כי אין בה אמת. המחשבה הזאת הוליכה אותי שולל והבטיחה לי עולם חדש ומופלא מעבר לקשת. אם לקחת אחריות, אני הולכתי אותי שולל כשרציתי את כל השלל ולא הסכמתי לוותר על שום חלק ממה שהחיים יודעים להציע. את הכול ביקשתי לי. אולי זה חצוף, אולי לרצות הכול משאיר בלי כלום. אין לי תשובה מוחלטת, יש לי בעיקר שאלות שנשאלות ושיחות פנימיות שמתקיימות ועושות בירור בנפשי.

מאוד קל לשפוט קצת, לבקר טיפה ואולי גם לכעוס לפעמים על אנשים בחיים שלנו כשהם רחוקים פיזית, קל להחזיק נגדם כתב אשמה או מן דירוג ביקורתי. אבל תמיד כשנפגשים עם כוונה לראות את מי שמולנו ולהסכים להיראות בעצמנו, מופיע במרחב רק דבר אחד יפה ומושלם וזוהי האהבה בכבודה ובעצמה. אני מבינה מזה שריחוק חברתי יכול להוביל לשיפוט, לניכור, לדיבור שלא שייך ללב, ושלא מתקיימת בו אמת. האנטידוקס של שיפוטיות היא קירבה ומפגש שמגלה את הלב. מזכירה לעצמי להתקרב כמה שיותר. לעצמי, לזולתי. טוב לי לאהוב אנשים, טוב לי להתעטף באנשים טובים באמצע הדרך שלי, אנשים טובים מאוד, כאלו שאפשר איתם לצעוד.

באופן פרדוקסלי בתקופה הזאת, כשאני מקשיבה לסמכות הפנימית שבי אני שומעת שאנחנו מתבקשים בכלל לעשות זום אאוט! לצאת מהזום ולהיפגש בשדה האנרגטי. מתבקשים להביא את כל החלקים של ההוויה שלנו ולא להישאר חלקיים כמו בזום. כמו פיסות של מידע חסר, כי זה מצע לאי הבנות, אי הסכמות, בקיצור מצע לאי בודד. הנחיה להתרחק מבני אדם לא יכולה להיות לעולם לטובתנו. נהפוך הוא, להתקרב עוד ועוד עד שנהיה ידועים זה לזו, עד שלא יישאר מקום לשיפוט, עד שייוותר מקום רק לאהבה בינינו. להמשיך לעשות מקום בעולם, בינות האנשים, בין הלבבות, במקום בו יש חיים.

עבורי החיים היו צריכים להיות גרנדיוזיים, אחרת הם לא. כך חייתי הרבה שנים. גם זוגיות הייתה צריכה להיות רומן סוער עם סוף טוב בכל יום, בלי כל ענייני דיומא. אבל אף זוגיות לא יכולה לצלוח פנטזיה שכזאת לאורך זמן. עבורי להסכים לשבת יחד בפיג’מה ונעלי בית באופן מטאפורי, זה לא דבר של מה בכך. זה דבר מאוד גדול שקורה. כנראה ככה זה כשמגיעים הביתה.

אני נפרדת מהסרט בו חשבתי שהחיים הם הוליווד, שמה לה ולחיים האמיתיים בכלל. הגיבורים האמיתיים הם בתוכנו ולא תמיד הכול כזה וואו, לפעמים זה למעלה ואז למטה, לפעמים אפילו משעמם או ריק. יש גרף של חיים עד שבסוף זה מסתיים בקו ישר אחד ומצפצף.

אני מוצאת שאני פחות ופחות מחפשת, ויותר ויותר מוצאת. מבקשת לפגוש את טבעם האמיתי של החיים, מחוץ לסרטים, מבקשת להישאר ולראות מה קורה בין נשימה לנשימה ולהתרחב אל טבע הדברים. להישאר באמת, כל עוד הסטורי שלי באוויר…