הוא מאסטר במילים מרגשות שהסתתרו עד לא מזמן מאחורי גבר צעיר ורגיש שבסך הכל כתב ספר על אהבה, לרוב מהצד הפחות נעים שלה. נדב ברק מאשדוד, מנהל עמודי פייסבוק ואינסטגרם עם מעל ל- 22K עוקבים (בכל אחד). הוא מדויק כמו שרק רגשות אמיתיים בעוצמות מוגזמות יכולים להיות ונדמה שלפעמים הוא קצת שוכח שהוא בעצמו עדיין ילד, שמותר לו לטעות אבל הכי חשוב, הוא צריך ללמוד לאהוב את הטעויות שלו בדרך. כל מה שהוא רצה לומר ולא הרשה לעצמו, גם לא בספר שלו מתנקז לכאן, אחרי שלוש שעות של דיבור צפוף
כשנדב ברק יהיה שלמה ארצי של הסופרים בישראל ומישהי בקהל תבקש ממנו להיזכר בספר הראשון שלו, הוא וודאי יחייך במבוכה ויאמר לה “האחחח הייתי כל כך צעיר ולא באמת הבנתי שום דבר על אהבה, אבל קחי קטע” וייתן לה בול את מה שהיא רצתה לשמוע. היא תתעד ברשתות החברתיות, אולי אפילו תקעקע את המשפט על עצמה וזה ימלא את כל עולמה, או לפחות את הלב השבור והכאוב שלה בהתרגשות, חמלה ומילות אהבה שהייתה זקוקה להן.
לא מעט ביקורות, של גדולי מבקרי הספרות בישראל נשמעו כנגד כותבי הרשת שהפכו לסופרים – שהם לא באמת סופרים היא אולי הביקורת הגדולה בהם וגם כאלה שטוענות שהם מדברים נמוך, הופכים כל פוסט ויראלי לתוכן ‘ספרותי’ ולא מחדשים כלום. עוד נאמר עליהם שהם בינוניים… אולי בעצם מבקרי הספרות צריכים לעצור רגע לבחון את העולם הדיגיטלי החדש? במיוחד עכשיו בעידן הקורונה, אם יש משהו שניצח את הוירוס הארור הזה – זו הזירה הדיגיטלית בדגש על הרשתות החברתיות שהמשיכו לתפקד ואולי הפכו לבמה המרכזית.
נדב ברק הוא לצורך העניין מלך בזירה הדיגיטלית. השם האמיתי שלו אולי ישמע לכם פחות מוכר משם הבמה שלו, או יותר נכון שם הספר “דברים שלא אמרתי” שהוא גם הכינוי דרכו הוא מתנהל ברשתות החברתיות. אבל הוא מותג לכל דבר ועניין.
אז איך קרה שבגיל 20 נדב הוציא ספר וזכה לכזו אהדת קהל גדולה?
הוא כתב רגשות שכולם רוצים לומר אבל לא לכולם יש אומץ לומר ובאומץ רב שהסתתר עד לאחרונה מאחורי דמות, הצליח לעורר לעוקבים שלו מחשבות ובעיקר את הלב. הכתיבה נתנה לו המון בטחון עצמי ככל שהלכה וגדלה אהדת הקהל, ברמות של אם הוא היה דוגמנית, סביר להניח שהיה יכול כבר להתפרנס מקמפיינים, אבל הוא לא דוגמנית ועד כה מכר כמעט 1,000 עותקים לספר שלו.
עד עכשיו הוא מנסה להבין אם הגיע לאן שהגיע כי היה ילד ממש שמן שפשוט ניסה להבין אנשים או יותר נכון למה הם רעים. גם כאלה שחשב שהם חברים שלו. הוא גדל כילד עצוב שתמיד ניסה לחייך אבל לא אהב כל כך את הרעיון הזה של החיים. דרך הכאב שחווה הוא צמח והתחיל להבין דברים. כתב, פרק והמשיך הלאה. עשה לעצמו סוג של טיפול פסיכולוגי דרך הכתיבה.
גם היום, הוא לא בוטח באנשים בדרך כלל, קצת פחדן. עדיין לא סומך על האינטואיציה שלו. עשה טעויות וקצת מתקשה לסלוח לעצמו על הטעויות הללו. לא מרגיש בנוח עם אנשים ואולי עם עצמו בעצם. חוסר בטחון עצמי שנמצא בתהליך שהוא עובד עליו. לפעמים התדמית לוקחת אותו לציניות, לבריחה מהאמת. המקום היחידי שהוא בטוח בו באמת זו הכתיבה כי שם זו הממלכה שלו. יש לו פחד שאולי אנשים לא יאהבו. זה המקום היחידי שהוא המקום הבטוח שלו והוא עומד מאחורי כל מילה שלו.
בהתחלה בחר להיות אנונימי, יצא לאור לפני קצת יותר מחודש בדף האינסטגרם העיסקי שלו, עם תמונה שלו שבה הציג את עצמו. בדיאמים חשף את עצמו לאט לאט עם אנשים, כאלה שבאו לו טוב בעין. מחפש להיות עצמו, מציג את עצמו לא אחת כדפוק שעובד על זה ועדיין קצת בדיסוננס עם עצמו כי שם תמונה שלו שלא ממש רואים אותו, כשהוא ב’בריחה’ עם שאכטה. וזה קטע, כי הוא יודע שרוב האנשים קוראים את העטיפה – לא סתם הוא חי ומצליח באינסטגרם.
כמה זמן אתה משקיע ביום בהתעסקות ברשתות החברתיות?
יש ימים של חמש דקות ויש ימים של 10 שעות. לא רק בהתעסקות ברשתות חברתיות, אלא בכלל בכתיבה. יש עוד ספר בדרך, התחלתי לעבוד עליו – הוא לא יהיה אסופה של קטעים קצרים כמו זה שיצא. אני הולך לתת את הרומן הכי טוב שאי פעם נכנס במדינה, רומן עם פרקים עם התחלה, אמצע וסוף, שמראש אני יכול לומר שיהיה מפתיע.
בספר הבא הוא יהיה יותר הוא של עכשיו והעתיד
נמאס לו להיות ליצן עצוב שמנסה להצחיק, למרות שהוא בכלל רוצה לדבר על רגשות, לעצור רגע ולומר מה שהוא חשוב מבלי לנסות להצחיק או לחשוש מהתגובה של הקהל. יותר קל לו בכתיבה מאשר בשיחה פנים אל פנים כי יש לו את השנייה הזו רגע לפני שזה יוצא החוצה לקרוא שוב ולדייק את האמירה, להיות בטוח בה.
יש לו נוכחות שמלא דוגמני אינסטגרם לא ישיגו לעולם, כי אין להם עומק כמו שלו יש. הוא פשוט צריך ללמוד לאהוב את עצמו, לרבות הטעויות שלו ולבטוח בעצמו. להיות עוד יותר הוא, עוד יותר אותנטי, כל פעם לקלף מעצמו עוד שכבה של קליפה כאילו היה בצל אינסופי. התהליך הזה מדהים וגם בראיון עצמו רואים איך הוא מגיע עם ‘פוסטים מתוזמנים’ ולאט לאט נפתח.
