“יו, זה לא משגע אותך?” היא שאלה בעודי מכינה משהו לשתות. חייכתי ועניתי: “לפעמים, כן. אך כמי שהתחילה עם זה עבורנו כמשפחה אז זה בעיקר משמח אותי. ממש”.
זה היה בביקור הראשון של עינת אצלנו ולנוכח הפתעתה מקיר ה”גרפיטי” שבמרכז הבית. זה לא קיר מעוצב או משהו כזה. פשוט קיר שאנו (ואורחינו) מרבים לצייר ולקשקש עליו. הוא כבר שינה מראות וצבעים כל כך הרבה פעמים ויש שכבות מוזרות עד שלפעמים נדמה שמעולם לא היה לבן.
עינת ביקשה להיפגש כי “תמיד חלמתי על חינוך ביתי ועכשיו יש סיבה ובעצם הזדמנות וקיוויתי שתעזרי לי להכין תכנית מסודרת “.
בהתחלה, עינת התעניינה בתיאוריות ותוצאות מחקרים ונראה שהדברים נאים לה. מצדי, הקפדתי להדגיש ש”לדעתי, זה לא באמת מה שמשנה. כל משפחה זה אחרת. כל ילד או ילדה זה עולם שלם וייחודי“. ככל שהרגישה נינוחה יותר, מחשבותיה ביטאו את פחדיה ופשוט זרמו בקול רם בשטף כשאני רק מקשיבה (משימה לא פשוטה לדברנית שכמוני).
“איך הם ילמדו? אני לא יודעת ללמד. אפילו שיעורי ה-זום שלהם שיגעו אותי ואין לי סבלנות. אז אולי אוכל לעזור קצת עם חשבון ואנגלית אבל איך הם ילמדו היסטוריה ותנ”ך? וגאוגרפיה? ומה לי ולמדעים? ובטח צריך להעסיק אותם וליצור איתם כל הזמן לא? ואין לי סבלנות ליצירות. והקטנה מאבדת עניין תוך דקות מכל דבר. וכשאנחנו בבית הם כל הזמן רבים.
ומה עם חברים?
גם ככה לקח לי שנה לעזור לו ליצור קשרים עם ילדים בכיתה וזה היה סיוט ממש. וזה גם לא ממש מחזיק. ועם הקטנה אני לא סובלת את ההורים בגן שלה אז אני רק “שלום שלום”. מה עם העסק שלי; זה עסק מתפתח ושברירי שדורש ממני המון אנרגיה. אופפ. והזוגיות? לא בטוח שדורון יזרום עם זה. מאד קשה לו לעשות דברים אחרת מ”כולם”. וכסף? יואו, לא. אני לא מאמינה שאני בכלל חושבת על זה. איך? איך עושים דבר כזה?”
תוך הנהון למטר השאלות (המתבקשות) של עינת שמתי לב שעציץ הפוטוס הזהוב קצת עצוב. די הגיוני, חשבתי. הפעם האחרונה שהשקיתי אותו הייתה אי אז באביב או משהו.
“באמת איך עושים דבר כזה?”
חזרתי על שאלתה תוך שהוצאתי מאפים מהתנור. “כמו כל דבר, זה יכול להיות חלום וזה יכול להיות סיוט. הכל מתחיל ונגמר בשאלה – מה טוב לילד שלי ולנו כמשפחה?!. וזאת לא שאלה שהתשובה לה היא בשחור-לבן וגם לא שאלה שעונים עליה פעם אחת וזהו. כי זה דינאמי. מה שיכריע זה תפיסת ההורים את תפקידם. לי אישית לא ברור איך חיים במקום הכי מעניין בעולם וכל מה ש… “.
עינת הביטה בי במבט מוזר וקטעה אותי “רגע…מה…על איזה מקום את מדברת? אשדוד?……..”
צחקתי. “יש לי יחסים מורכבים עם אשדוד. אולי ניכנס לזה פעם. אני מדברת על כל מקום ושום מקום. יש עשרות מקומות בעולם שאני מתכננת לבקר בהם מתישהו. אך אנחנו חיים בישראל. וישראל הפיצקית זה המקום הכי מעניין בעולם. כיתת הלימודים הכי מורכבת, מגוונת ומאתגרת שיש. היסטוריה, דתות, שפות, טבע, גאוגרפיה, ארכיאולוגיה, מדעים, טכנולוגיה וכל אשר תרצי. טוב נו, חוץ מדרקונים וקרחונים שאין פה. נדמה לי”.
היא בהתה בי ושתקה. שתקתי קצת גם. המשכתי: “הכל פה. מסביבנו. בבית. דקה או שעה מהבית או גג כמה שעות נסיעה. והשאלות הן כולן מהראש והתשובות כולן מהלב. כמה מורכב, ככה פשוט. לב בונה בית. בית בונה חינוך”. כשהיא הבינה שהיא הבינה, עיניה נצצו. השקיתי את הפוטוס הסלחני שלי ושלחתי אותה הביתה להרהר בשאלה: “של מי המשפחה שלך ומה את רוצה עבורה?”
