קוראים לי בת. אני יח”צנית וליצנית רפואית. ואני מתגעגעת סדרתית. יכול להיות שאני מתגעגעת כל החיים ושטה לי אותם, על מלא זיכרונות. אז אתם רק יכולים לדמיין מה הקורונה עשתה לי. הצפת געגועים קשה שהחיסון שלה הוא התרפקות על זיכרונות, וזה בדיוק מה שאני עושה מאז הגל הראשון

קמתי באיזה לפנות בוקר אחד באפריל, הלומת כאב מרוב געגועים לכולם ולהכל, ניגשתי למחשב ופתחתי את הקבוצה ״יפים כמו שהיינו״, כי רציתי להתגעגע ביחד. הגעגועים מרגיעים אותי, הם האוויר שלי, הם רשת הביטחון שלי והגעגועים שלי, אם תרשו לי להשוויץ רגע, הם מהממים ממש. ויש גם תמונות, נו מה. מאז, אני מתגעגעת ביחד.

אני מתגעגעת לשוק בחוף הים, שהוא השוק שלי מילדות, ולפני ארבע שנים כשחזרתי לגור באשדוד, אני ואמא שלי הגענו אליו כל רביעי בבוקר, לפרחים, ולזמן איכות חשוב כל כך, מהסוג שנבנה רק כשחוזרים הביתה בזמן, וכמובן לאמריקנו אשדודי רותח ב״קלמה״, ותקשיבו, אין דבר שאני יותר אוהבת מלהזמין לאמא שלי אמריקנו אשדודי רותח. בדגש על רותח (אומרת מראש למלצרים שהיא מהמחזירות) ואני מתגעגעת לחוף שלי, שאני מכירה כל גרגר בו, ואני מתגעגעת ל״פטרה״ שבקשתות, שאליה אני ו’אמורה מיו’, הגענו בפעם הראשונה למחרת החתונה שלנו ומאז הגענו אליה כמעט בכל סוף יום, להרוויח שקיעה מושלמת, דרינק וחצ׳פורי (מה זה הדבר המושלם הזה?!) ואני מתגעגעת לגן אלישבע שאליו היינו מגיעים בילדות עם פלאפל מהפסאז׳ ב- א’, או עם סנדוויץ טונסאי, או עם בגט מ״טו גייז״ – קלאסיקות קולינריות מאז ועד היום.

אבל כמה שלא חיפשתי בבוידעם של הגעגועים האינסופיים שלי, לא התגעגעתי לתל אביב.

זאת אומרת, התגעגעתי למשרד היפה שלי (שנמצא ברוטשילד הבימה), ולשותפה שלי שהיא אחותי בלב, ולעובדות שלנו וללקוחות שלנו ולטירוף של העשייה ולהישגים, ולאדרנלין שמעיף את הגג, וגם ל’טוני וספה’ ול’לחמנינה’ שליד המשרד. אבל לא לעיר שגרתי בה יותר מ-20 שנה, וגם לא לדירה האחרונה שגרתי בה בעיר (יותר מ-12 שנה, צייטלין, מטר מכיכר רבין ושני מטרים מהבראסרי) שממנה עברתי לרחוב רוגוזין באשדוד (מטר מההורים שלי ואפס מרחק מהלב).

מוזר לא?

בשנייה שסיימתי את הצבא לקחתי את הכרית שלי ותיק ועברתי לתל אביב. אני ממש זוכרת שירדתי במעלית עם אבא שלי, שביקש ממני לשקול את המעבר החפוז, אבל אבא שלי ואמא שלי, מעולם לא עמדו בדרכי, הם הציעו ואני בחרתי וככה הגעתי לעיר הגדולה, והיא באמת הייתה גדולה ולעתים רבות מאוד היא הייתה גדולה עליי.

הכרתי את כל האנשים הנכונים וגם את האנשים הלא נכונים. למזלי הרב, עבדתי מהרגע הראשון בתחום שחלמתי לעבוד בו, ולמזלי הרב יותר, הפכתי מהר יחסית לעצמאית ופתחתי משרד מצליח יחד עם שרון כתב שהיא שותפה מהחלומות. אני חושבת, בעצם יודעת בוודאות, שמה ששמר עלי והשאיר אותי אני, זאת המשפחה שלי והדרך בה גדלתי והעובדה שלפחות פעם בשבועיים הגעתי לשבתות באשדוד – לארוחת שישי משפחתית, עם הקידוש של אבא שלי והדגים והמטבוחה והמיליון סלטים והים המושלם והחמין של אחרי הים.

בכל שנותיי בתל אביב הייתי פעם אחת בלבד בים בשבת.

הגעתי ונכנסתי לשוק מוחלט כשראיתי את מסדר הכיסאות והצפיפות. בשבילי ים זה רק החוף המושלם שגדלתי בו. חוף בראשיתי, שנשאר כמעט כמו שהיה בילדותי. בתל אביב כל הזמן רציתי למצוא מקום ולהרגיש שהוא שלי. לקרוא לו ״שלי״ ולא מצאתי כזה חוץ מהמשרד שלי. אבל עבודה זאת רק עבודה, אלה לא החיים עצמם, לקח לי הרבה מאוד זמן להבין את זה. באשדוד הכול שלי. פארק בורדו שליד הבית שלנו, זה הפארק שלי, לידו והקשתות זה החוף שלי, הספסל שעל הטיילת הוא הספסל שלי, השוק שבחוף הוא השוק שלי. ״לה בריוש״ שנמצא בין הבית שלנו לבית של ההורים שלי, זה הקפה שלי. כי פה החיים שלי. ואיזה מזל יש לי שהם קרו לי❤️

בת כהן, נשואה לדני לביא, מתנדבת כליצנית רפואית ובעלים משותף יחד עם שרון כתב, של משרד יחסי ציבור מהמובילים והיציבים בארץ המתמחה ביחסי ציבור לתרבות, קולנוע, אופנה ולייף סטייל. בין לקוחותיהן: קבוצת ״ידיעות אחרונות״, מוזיאון ישראל ירושלים, תיאטרון באר שבע, בית הספר למשחק גודמן, תיאטרון יידישפיל, חברת אשכולות, ריפליי, סטיב מאדן, נאוטיקה, מור ממן קוסמטיקס ועוד.