בואי נדבר בכנות. משמים ומשעמם כאן. ייבשת אותי כמו ביצה, רק בלי החזון. סורי אשדוד יקירתי, אבל את זוכה שנה אחר שנה בתואר עיר בהפסקה. העניין הוא שבדרך כלל יש להפסקה התחלה וסוף אבל כאן זאת אג’נדה

אשדוד את עיר אוקיי. אוקיי? לא מעבר. את לא מתרוממת מעבר לקשת, את לא מציעה אופק, את לא מצע להגשמת חלומות. הכול נורא סטנדרטי. חמודה עם אופי לא מגובש. פרווה מה שנקרא, וזה ניכר בך שאת לא מאמינה בריגושים, בזיקוקים, את לא מקום שמאפשר יציאה מהקווים, לא מקום שמעורר השראה, יצירה או שיח וסטנדרט אחר. איך לומר, את לא מקום שנושאים אליו עיניים. מילא לא בועטת, אבל את גם לא מקום מושלם לגדל בו ילדים, את מקום נחמד ותו לא. כמו דייט ראשון נחמד ויבשושי שברור שלא יהיה לו המשך.

החינוך פה סטנדרטי מינוס, אין אפילו בית ספר דמוקרטי אחד ולא שום חלופה למי שרואה את החיים קצת אחרת. ואין עוד הרבה דברים שהופכים את החיים למעניינים. אבל את יודעת מה יפה שלי? יש כאן לא מעט אנשים מוכשרים, מגניבים בטירוף ואוהבי חיים. יש כאן רצועת חוף מדהימה, אז איך זה ש… איך זה שאת ככה מיושנת? לא מתעדכנת? ככה זקנה בראש, הלוא רבי נחמן הזהיר אסור להיות זקן והוא התכוון כמובן בראש. התודעה הזאת שלא מחדשת תאים לא מאפשרת חיים.

אז במערכת היחסים ארוכת השנים הזאת, אם אני הייתי במקומך, הייתי שואלת את עצמי איך זה שרוב התושבים הצעירים חולמים לעזוב ומחפשים מאהבת? אחת מרגשת, מפנקת, נועזת, עיר אלפא, כזאת שרוצים לפגוש שוב ושוב, כזאת שרוצים גם לצאת איתה ולעשות כיף וגם להביא לה ילדים ולבנות לה בית. כזאת שבוחרים בה שוב ושוב כי באמת שאין כמותה. נגיד את תל אביב את מכירה? אז כזאת אבל אחרת. למה אין כאן אף פעם ראש עיר שמפתיע, ששובר ת’קופסה ואת הראש ומקיף עצמו במוחות הכי מבריקים בעיר כדי לפצח את הנוסחה איך להשאיר את הצעירים, איך לעשות להם גוד טיים? איך לצייר להם אופק מרגש להביט אליו? איך להפוך את המקום הזה לאחת הערים השוות לחיות בהן?

אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל גם אחרי שנים שחייתי אצל המאהבת שלי, תל אביבה שתחייה, בכל פעם שחזרתי אליך לרגע נתתי הזדמנות ליחסים שלנו, מתוך תקווה שהפעם אולי זה יהיה אחר. אולי התפתחת, אולי הלכת בינתיים לסדנאות העצמה וטנטרה, אולי למדת משהו אחר. אבל את לא ממש משתנה במהות, רק בקוסמטיקה. אין ספק, את עושה קבוע גבות ולק ג’ל והולכת עם המותגים הכי נחשבים, אבל בינינו, את לא מעודכנת, ואין לך מושג מה צעירים באמת רוצים. וצעירים מבחינתי זה עד גיל 90 כולל!

אני משתעממת לחיות בסטנדרט הזה, בבינוניות הזאת, בתודעה המצומצמת. אני רואה שאת משתדלת, אפילו לפני הקורונה ראיתי ניצנים של מופעי תרבות קצת יותר שווים בעיר, באמת שהתרגשתי, יותר בשביל הדור הבא בתקווה שיישאר איפה שאני לא נשארתי. ואז הונאת הקורונה הופיעה ונפתח חלון הזדמנויות ענק לעשות משהו אחר, להוביל, לעשות משהו שאף אחד אחר אולי לא עשה, להתעלות על תל אביב ולהיות אשת חיל. אבל לא. לא התעלית בכלל. ולא משנה אם יש כמה אנשים שחיו בתל אביב ויושבים כיום כנבחרי ציבור בעירייה, עדיין רואים עוד מאותו הדבר.

אני מוצאת את עצמי זוחלת שוב ושוב חזרה אל האהובה שלי תל אביב שתמיד יודעת להפתיע בענק וגם בתקופת הקורונה היא יודעת להמשיך את החיים על אף ולמרות. מי שיושב שם חושב בגדול, חושב רוקנרול, חושב איך אני לייצר חווית מבקר ותושב שאף אחד לא ירצה לעולם לעזוב.

את עיר בסדר. אין מה לומר, את בסדר. ואין מה להוסיף. לא פחות ולא יותר. לא וואו, לא מדהימה, לא מרגשת, לא לא, את בסדר. ובזה את בסדר גמור. תמיד יהיה לך מקום חם אצלי בלב. אני מאחלת לך לפרוץ דרך ולהפתיע את עצמך. מאחלת לך לחלום יחד עם התושבים ולא רק לבנות להם בניינים ובכל פעם להרוס עוד פיסת טבע פראית, כמו המצודה, כמו פארקים ירוקים, כמו שאר החופים עליהם מתוכננים בתי מלון שלא לוקחים בחשבון את קו החוף, את מה שמותר ומה שאסור, את זה שזה לא שייך לך בכלל, זה שלנו. הלוואי ולא היית מוכרת את נשמתך לסינים ומוסרת לידיהם עוד ועוד חלקים בחזון ובמפת העיר. הפוך מותק, את לא בכיוון, סין היא לא מודלינג לחיים טובים אלא יותר קרוב לסיוט עם כל הערים החכמות הטוטליטריות שלהם ועם האח הכי גדול. בניסיון שלך להיות מישהי אחרת את מפספסת את מי שנועדת להיות.

הרבה פעמים דמיינתי איך אני באה אליך ואומרת לך “תקשיבי, טעיתי, שפטתי לא נכון, את מדהימה! חייתי פה, חייתי שם, אבל את התעלית על כולן”. ואז המציאות טופחת על פניי בכל פעם מחדש ואומרת לי בדיבור אשדודי צפוף “צאי מהסרט, את באשדוד. כאן לא חיים בכיף, כאן חיים בסדר בלבד. בסדר?”
ובכן לא נותר לי אלא לומר לך, מותק זאת לא אני, זאת לגמרי את.