לפני 21 שנה בדיוק, ב-16.12.1999 החיים שלי השתנו לחלוטין. אבא שלי, בנימין אזרצקי ז”ל, הלך לעבודתו כעוזר חשמלאי בחברת קבלן העובדת בתוך נמל אשדוד ומשם, לא חזר.

אבא שלי הובל לבית החולים עם פציעת ראש חמורה, כשאימא שלי הגיעה אל חדרו, לבדה ללא שום ליווי, התעלפה. לאחר 10 דקות כשהתעוררה, הוא כבר לא היה בין החיים. באותה התקופה, היינו בדיוק שנה וחצי לאחר העלייה מארגנטינה, אימא שלי רוקחת במקצועה, חיכתה למבחן ההסמכה הארצי על מנת להתחיל לעבוד והתפרנסה מעבודות בשכר מינימום- אבא שלי היה עמוד התווך גם במובן הכלכלי וגם במובן הרגשי ופתאום, הוא איננו. לא זכורה לי כל עזרה משום גורם בתקופה ההיא, חוץ ממשפחתנו הרחוקה שהגיעו להעניק לנו מוצרי מזון, ביגוד וציוד לבית הספר ובעצם, כל הדברים הבסיסים שעקב המצב אימא שלי לא יכלה לצערה, לספק לי בת ה-7 ולאחותי הגדולה בת ה-10.

אבא שלי עלה על מנוף, על מנת לתקן נורה שהתקלקלה. זה היה יום חמישי, ועבודה על נורות מאושרת על ידי נהלי הבטיחות רק ביום שבת. אך אבא שלי היה עולה חדש, שתקשר עם הידיים כי לא ידע עברית עדיין, שהיה צריך את העבודה. ואם הבוס אומר לו לעשות משהו, הוא יעשה, הוא לא ידע שזה יעלה לו בחייו. העבודה התרחשה בתוך הנמל ובמקביל, עגורן השער התקרב אליהם בצורה מסוכנת. האדם שהשגיח על כל המקרה, לא הצליח ליצור קשר עם אבי והעובד הנוסף שהיו על המנוף ועגורן השער התנגש בהם, שבר את המנוף ושניהם צנחו אל מותם.

במשך 10 שנים התנהל משפט בעניינו של אבא שלי ושל שותפו לעבודה שנהרג גם הוא באותה התאונה, יעקב ויינר ז”ל. במשפט זה הוטחו האשמות לכל הצדדים, אפילו לכיוונה של אימא שלי. בפסק הדין הוחלט לבסוף “ראיתי לקבוע כי רשות הנמלים והרכבות וא.פ.א. חשמלאים בע”מ חייבות כלפי התובעים ביחד ולחוד מכוח פקודת הנזיקין בעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה”. קיבלנו פיצויים כספיים, אחרי 10 שנים, אבל השאלות שלי נותרו בוערות- למה אף אחד לא בא לדבר איתנו ולהסביר את המקרה? למה אין קבוצות תמיכה למקרים כאלו מטעם הנמל? למה אף אחד לא הציע יד לעזרה? למה מקום שמגדיר את עצמו ‘משפחה’ התנער מאיתנו ברגע ש’בן המשפחה’ נהרג.

שוחחתי עם משה (שיקו) זנה, מנכ”ל נמל אשדוד שהאמת? הכניס בי שביב תקווה ורוח חדשה. הוא נכנס לתפקיד לא מזמן, אך היה בקיא בכל פרטי האסון האישי שלי. הוא אמר כי אחד הדגשים הגדולים ביותר שלו בכניסתו לתפקיד היה על בטיחות והוא קרא את כל המקרים שהתרחשו בנמל, ובטח בסדר גודל כמו של אבי. הוא הבטיח שהוא מקפיד על הבטיחות במאת האחוזים ועושה הכל כדי שכל האנשים העובדים בשטח הנמל, יחזרו הביתה בשלום. האמת? הוא הפיח בי תקוות. אבל כששאלתי על מערכת תמיכה, על עזרה, על חיבוק מצד הגוף הגדול שהוא מנהל, הוא גילה רגישות והבטיח שהמערך העובד תחת העובדת הסוציאלית של הנמל מלווה את המשפחות אבל שהוא מעדיף שהמשפחות האלה פשוט לא יתקיימו, שלא יהיו הרוגים ולא יהיה צורך לעזור לאף אחד.

אני שמחה על הגישה החיובית של זנה, באמת, אבל הסיור בנמל והפגישה איתו שהציע לי הגיעו מאוחר מדי. מישהו היה צריך לדבר איתנו הרבה קודם. בתחילת השיחה ישר ציינתי בפניו, שזו הפעם הראשונה שמישהו מהנמל בכלל מדבר איתי על המקרה, למרות שהבנתי ממנו שהמקרה הפך למקרה דוגמא והרבה דברים השתפרו בבטיחות הנמל מאז: כולם עוברים תדריך בטיחות לפני תחילת העבודה, יש אזור מופרד לעבודות הקבלן ומקפידים הרבה יותר על הכשרת ממוני הבטיחות.

במהלך השיחה הוא אמר לי “הסקנו הרבה מסקנות. אבא שלך לא מת סתם”. מצד אחד, משפט מנחם לחלוטין ומצד שני, לא מנחם כלל. ניגוד אינטרסים פנימי כזה משלי.

לצערנו, תאונות קורות וימשיכו לקרות. טעויות אנוש הוא דבר שאי אפשר להשתלט עלייו במאת האחוזים ומי שמגיע לעבוד בנמל אשדוד יודע שהסיכון קיים. אבל כשזה כבר קורה, חייב להיות גוף שמלווה את המשפחות ונותן את מלוא התמיכה הדרושה, גוף שיושיט יד לנחם ולעזור, גוף שייקח אחריות ויגיד “סליחה, זה לא היה צריך לקרות. אבל עכשיו זה כבר קרה, ואנחנו כאן לצידכם”. אני לאורך כל 21 השנים ללא אבא שלי, לרגע לא הרגשתי נתמכת מצד הגוף הענק הזה שנקרא ‘נמל אשדוד’ שהפך אותי ליתומה.

אבא שלי כבר הלך, הוא לא יחזור ואני אמשיך בכל שנה לכתוב טקסט לזכרו. אבל יש עוד המון עובדים, מבוגרים וצעירים כאחד, שעובדים בנמל יום יום ומסכנים את חייהם, ולהם אנחנו צריכים לדאוג. למשפחות שלהם, לבריאות שלהם, לבטיחות שלהם. גם אם חס וחלילה, מקרים כאלו יתרחשו שנית, חייבת להיות מערכת תמיכה למשפחות, ועדת חקירה לכל מקרה ושליחת המסקנות אל המשפחה, עזרה ליתומי הנמל ברמה הרגשית, ברמה הכלכלית והעיקר- לא להשאיר לנו טעם מר בפה. כי הכותרות לא מפסיקות ועוד עובד נמל נהרג ונפל ואנחנו מדפדפים הלאה.

עד כמה שהתרשמתי ממנכ”ל נמל אשדוד הנוכחי, שיקו זנה, לא קיבלתי תשובה מספקת למערכת התמיכה שאני מדמיינת בראשי. מערכת שלא רק מחבקת, אלא גם מספקת מידע וגורמת לכולם בעיקר להרגיש שיש מישהו שנותן להם גב, בטוב וברע. אני אמשיך לבדוק ולהילחם על מערכת תמיכה למשפחות נפגעי תאונות עבודה, אם לא מהנמל, אז מהמדינה, ואם לא מהמדינה, אולי הגיע הזמן שנקים מערך כזה התנדבותי בעצמנו? שידרוש תשובות, שיתן מענה רגשי וכלכלי, שיהיה יד מחבקת אחרי הסטירה הכואבת.

לפני 21 שנה, אבא שלי ז”ל נפל מגובה בזמן עבודתו בנמל ונהרג.

עד היום, כשאני נוסעת בכביש הנמל אני נושמת עמוק ומנסה להירגע, מריחה את הריח שמזכיר לי אותו,

מבינה שהוא כבר לא יחזור מהעבודה. אסור לנו לשתוק, כדי שכולם יחזרו מהעבודה בכל יום. זה לא מובן מאליו.