אחרי חצי שנה שלא ישבתי בבתי קפה ומסעדות יצאתי לקופת חולים לרופא “לחגוג” חמישה חודשים של החלמה מהקורונה, כשכל מה שאני חושבת עליו בעצם זו ה”פגישה” עם הלפטופ שלי בבית קפה האהוב עליי. אני מאוד רוצה לפרגן לעסקים שזהו יום חג עבורם (וגם עבורי) וגם כי זה אחד הדברים האהובים עליי ביותר
קפה הוא לא רק משקה, קפה זו תרבות. קפה זה פסיכולוג, הוא מתלווה למפגש עם חבר קרוב ועוטף בחומו את ליבי המדמם, קפה הוא דרך להכיר אנשים חדשים ואני אוהבת אנשים בכל מאודי. הריחוק החברתי הזה לא עשה עמי חסד, נהפוך הוא. אני רגילה להתעורר בבוקר להודעות, ללו”ז צפוף, לפגישות ופתאום כלום, הכל ריק, חלול, כאילו אין לי דופק וליבי הפסיק לפעום.
שנה עברה, שנה!!
בתחילת מרץ 2020 חזרתי ארצה אחרי חופשה בת שלושה שבועות בתאילנד, היישר לבידוד ביתי של 14 ימים, הייתי מבין הראשונים בארץ שעשו זאת. אז עוד לא היה שום פיקוח, את משרד הבריאות זה ממש לא עניין אם אני בבית, אבל לקחתי אחריות על עצמי והכנסתי את עצמי לבידוד. חלמתי על הרגע שאני יוצאת והולכת למסעדה עם חברים לחגוג את היציאה לחופשי, ואז מה? יומיים לפני שיצאתי מבידוד כל המדינה נכנסה לסגר. מאז נכנסנו ללופים של סגרים, חוסר ודאות, עסקים שנסגרים מדי יום. גם אני נכנסתי לסטטיסטיקה וסגרתי את הסטודיו שלי. מערכת החינוך לא מתפקדת, וגדל כאן דור של ילדים שלא מפתח כישורים חברתיים כשגם ככה האינטרנט תופס נתח גדול מאוד מחיי היומיום שלנו ככלל ושלהם בפרט כי ההורים כבר איבדו סבלנות, ובצדק. אבל לא על זה אני רוצה לדבר אתכם. בואו נדבר על חיים, בואו נדבר על תקווה.
“אז איך את מרגישה?” שאל אותי ד”ר כגן “עוד יש לך סיוטים על הלילות במחלקת קורונה?”
“דוקטור, אני אהיה כנה אתך, מדי פעם עולים לי קולות מהלילות הללו אבל הם הולכים ונעלמים ומתחילה לחדור לליבי תקווה שאנחנו לקראת הסוף, אנחנו תיכף מגיעים לישורת האחרונה”.
הוא חתם לי על עוד איזה טופס בירוקרטי שהייתי צריכה, לחצתי את ידו ויצאתי מהמרפאה מחויכת, מעטים יבחינו בכך מבעד למסכה. נכנסתי לאוטו, הדלקתי מוזיקה בווליום והתחלתי לשיר כשפניי מועדות למחוז חפצי. אני רוצה קפה ונוף של ים ושל תקווה, כי היום מתחילים חיים חדשים של שפע, אהבה, מפגשים עם אנשים חדשים וגם ישנים.
הגעתי לברבריני והמלצרית ניגשה אליי בכניסה עם גילוי נאות שהמטבח טרם נפתח, יש רק קפה ומאפים. “מעולה!!” אמרתי לה. “זה בדיוק מה שאני צריכה!!”
בשולחן בחוץ ישבו שתי בנות עם לפטופים, מקישות על המקלדת בקדחתנות בין לגימה ללגימה משייק פירות טריים. בשולחן לידן ישבה אמא טרייה צעירה עם עגלת תינוק לצדה, מתענגת על קרני שמש נעימה של תחילת חודש מרץ, מתפנקת על קפה שהגישו לה, כי מגיע לה. ומגיע לנו להנות מההנאות הקטנות של החיים, אותן הנאות שמסופקות על ידי עסקים קטנים מקומיים שמנוהלים על ידי משפחות שבשנה האחרונה נלחמו על הבית שלהם, על העסק, על הפרנסה, על הקיום.
יש לנו עיר עם רצועת חוף מהיפות בארץ, “עיר הכיכרות” קוראים לה חבריי ממרכז הארץ. יש לנו בתי קפה ומסעדות לאורכה ולרוחבה, מסעדות קונספט עדתיות, מסעדות קונטיננטליות, שפע. “מתי את באה לביקור בעיר?” הם שואלים אותי ומתכוונים לתל אביב. “לא חסר לי שום דבר באשדוד” אני אומרת. “בואו לבקר אותי בעיר הכיכרות אם התגעגעתם”.
צאו החוצה להתענג על ארוחה טובה, על קפה ומאפה, על שמש נעימה, במעט שתתענגו אתם, תתנו עולם ומלואו למשפחות שעומדות מאחורי העסקים האהובים שכל כך התגעגענו אליהם.
יצאתם? צילמתם סטורי? תייגו את העסק המקומי וגם אותי באינסטגרם, תעשו לי טוב על הלב ואולי יחד נגרום לעוד כמה אנשים הנאה ונפרגן לאחד הענפים שהכי צריך אותנו.
לחיים!
צילה מיכאלי, בת 36 רווקה, אשדודית גאה מבטן ולידה, סטרייטית ופנויה להצעות.
אוהבת את אשדוד על כל יתרונותיה וגם חסרונותיה.
כשם שאני אינני מושלמת, כך גם אשדוד, אחת, יחידה ומיוחדת.
